חוק החולה הנוטה למות הינו חוק מהפכני אשר נחקק בשנת 2005 על ידי צוות רב תחומי שכלל אנשי רפואה, דת, פילוסופיה ומשפט. חוק החולה הנוטה למות בא להסדיר את זכויותיהם של חולים הנוטים למות בישראל. החוק מאפשר למחולה הנוטה למות לדרוש קבלת טיפול רפואי מסויים והמנעות מקבלת טיפול רפואי אחר.

עיקרון היסוד של חוק החולה הנוטה למות הוא כי חזקה שכל אדם רוצה לחיות ועל כן על צוות רפואי לטפל בו כדי לנסות ולהציל או להאריך את חייו. החוק מחלק את החולה הנוטה למות לשניים ומטיל על הרופא המוסמך לקבוע לאיזה מהמצבים הרפואיים משתייך החולה:

חולה הנוטה למות: רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.

חולה בשלב סופי: רופא אחראי מוסמך לקבוע כי חולה הנוטה למות הוא חולה בשלב סופי, אם נוכח כי הוא מצוי במצב רפואי שבו כשלו מספר מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שבועיים.

על פי הוראות החוק כל אדם זכאי, גם בעת שהוא בריא, לקבוע כיצד יהיה על הצוות הרפואי לנהוג בעת הטיפול בו בזמן בו יוגדר כחולה הנוטה למות או כחולה בשלב הסופי. זכות זו באה לידי ביטוי במילוי הנחיות רפואיות מקדימות (המצורפות ומופיעות בתוספת הראשונה לחוק החולה הנוטה למות). ישנה אפשרות גם למנות מיופה כח שינחה את הצוות הרפואי בדבר רצונו של החולה.

הנחיות מקדימות של חולה אשר מולאו כדין ונכללות במאגר של משרד הבריאות יהוו את דרך הטיפול בחולה גם אם בני משפחתו מתנגדים לדרך הטיפול שבחר לעצמו בעת שיהיה חולה הנוטה למות או חולה במצב סופי.